HERE_PUT_A_PLACEHODLER_OR_LEAVE_EMPTY

גלריות אלשטיין

גלריות אלשטיין

גלריות אלשטיין, בשטח תצוגה כולל של 750 מ"ר, הן שלושה חללים רחבי ידיים בגדלים שונים, מופרדות זו מזו ומיועדות להצגת עבודות אמנות מהארץ ומהעולם. 

הן שוכנות במפלס העליון של הבניין, מול הנוף הפתוח, ומצוידות באמצעי האלקטרוניקה והווידיאו החדישים ביותר. התאורה בהן משוכללת, חלליהן ניתנים לחלוקה על פי הצרכים המשתנים של העבודות המוצגות, והן מאפשרות הצבה ותלייה של עבודות בדרכים מגוונות.
במידת הצורך, בעיקר בפסטיבלים ובאירועי תרבות מיוחדים, משמשות הגלריות גם כאולמות להופעות מוזיקה, תיאטרון ומחול – ובכך הן מבטאות את הרב–תחומיות התרבותית שהיא נשמת אפו של אלמא.

תערוכות

  • אוסף לילי אלשטיין ברחבי המלון

תערוכות מתחלפות

  • אדריכל-אמן-צלם איתן ויתקון: גלריה 2 – מידע נוסף
  • הנפשות הפועלות נורית דוד, גלריה 1 ו 3 
  • הליכה בקו ישר מסדרון חדרים, מתוך אוסף גבעון גלריה לאמנות – מידע נוסף
"כשהגיתי את הקמתו של אלמא המלון ומרכז האמנויות ראיתי בעיני רוחי מוזיאון בעל מבנה פתוח, מוזיאון בתנועה. רציתי שמרגע הכניסה למבנה תעלה בקרב המבקרים תחושה של אתר אמנות הרווי כולו ברוחה העכשווית של האמנות שלנו. לפיכך, התבקשו האדריכלים ליצור חללים התואמים חזון זה. בנוסף לגלריות הייעודיות, מוצג האמנות בכל החללים הציבוריים באלמא: החל באולם הכניסה, עבור במסדרונות הרחבים, בבתי הקפה ובכיתות האמן, וכלה במסדרונות המדורגים בקומה הראשונה, שבהם יצר האדריכל יעקב רכטר מערכת תאורה טבעית, בהירה ובלתי ישירה, המתאימה כל כך להצגת אמנות. החללים הללו מעניקים אפשרויות תצוגה מגוונות לאמנים ישראלים עכשוויים, הן באמנות הפלסטית והן באמנויות הבימה - במוזיקה, בתיאטרון ובמחול. בכך הם נותנים ביטוי לרב-תחומיות התרבותית שהיא נשמת אפו של מרכז אלמא".
לילי אלשטיין
מייסדת אלמא מלון ומרכז אמנויות

'הנפשות הפועלות'

נורית דוד, עבודות מן השנים 2009-1996
את עיקר התערוכה 'הנפשות הפועלות' המוצגת עתה בגלריה של מלון אלמא, מהוות שתי סדרות
דרמטיות מאמצע דרכה של האמנית.
האחת "מהרו הגיעה השעה" שקיבלה את כותרתה מ'ארץ הישימון' של ט.ס. אליוט, הוצגה ב-1998
בגלריה גבעון בתל-אביב.
האחרת "עונה בגהינום" שנטלה את כותרתה משירו הארוך בפרוזה של ארתור רימבו, הוצגה בגלריה
של סדנאות האמנים בתל אביב ב-2001.
בשתי הסדרות מובע ייאוש מסוים מן העמדה האקזיסטנציאליסטית, שהיתה כה אהובה על הציירת
בשנות השמונים, ולפיה האדם יכול לבחור את גורלו. כאן, החיים מובאים אל מעין במה סגורה
ומוגדרת – בראשונה חדרי מדרגות ובשנייה חזית בניין כמו-קלאסית – כשהדמויות, הנפשות
הפועלות, הן כמריונטות, המופעלות על ידי כוח גדול מהן שלשרירות ליבו הן נתונות.
כפיצוי על החירות שאבדה, צומחת בתקופה זאת האהבה הגדולה לציור האירופי המסורתי, לנושאים
גדולים ותיאטרליים המובעים בצבעוניות שיש בה ניגודי אור-צל חזקים. לא חסרה כאן מידה של
גרוטסקה שנובעת גם מעצם הרעיון לספר את סיפור האסונות המשפחתיים באמצעות הנאראטיב
הנוצרי הגדול של המשפחה הקדושה, וגם מן היומרה לחקות או בעצם להמציא מחדש, כאן בארץ
הצחיחה עם מסורתה הויזואלית הדלה, את מיטב הציור המערבי שצמח בסדנאות בהן נערים צעירים
נחלו את מיומנותם מרבי אמנים דור אחר דור.
שתי עבודות נופים גדולות ממדים ומאוחרות יחסית יוצאות דופן בתערוכה, כשבהן החלל נמתח ככל
שהפעילות האנושית דורשת ומעבר לה לצדדים וכלפי מעלה: 'אני רוקדת על קברך' מ- 2009 ו'בניית
בית קיץ 2 'מ-2006 .הראשונה שייכת לסדרה קטנה המוקדשת לעיר נפולי ויש בה מיסודות המחול
המקברי הימי-ביניימי, ואילו האחרת, לפי סיפורו הקצר "יום אחד באביב" של הסופר היפני איזומי
קיוקה, התלויה על גרם המדרגות המוביל לגלריה, מביאה לתערוכה משהו מזיקתה העמוקה של
נורית דוד לתרבות היפנית.
אוגוסט 2019

באדיבות,
גבעון גלריה לאמנות
טל. 03-522-5427
info@givonartgallery.com